האכילה שלנו היא לא מבחן

האכילה שלנו היא לא מבחן.

לא מבחן של כח הרצון שלנו.

לא מבחן של יכולת השליטה שלנו

לא מבחן של הערך העצמי שלנו.

לא מבחן.

אבל שהייה ממושכת בתוך תרבות הדיאטות גורמת לנו לפתח את התפיסה הזו. גורמת לנו להסתכל על כל ביס והחלטה כמבחן ולא סתם מבחן.. מבחן בו אי אפשר באמת לקבל 100.

תרבות הדיאטות מעודדת אותנו לא להקשיב לעצמנו. לבנות דפוסי אכילה שמבוססים על חוקים, החלטות, מגבלות ותפריטים של אנשים אחרים. אבל אוכל זה משהו אישי, דינמי ואינטואטיבי בגלל זה כל עוד שאנחנו הולכים נגד הגוף שלנו, ובדרכם של אחרים זה ירגיש (גם אם לא בהתחלה) קשה, מאומץ ומלאכותי. משהו שמצריך מאתנו עבודה מתמדת שבוחנת כח רצון, שליטה ונחישות.

אבל זה לא חייב להיות ככה. האכילה שלנו לא נועדה כדי שנדרג אותה לפי סטנדרט אחיד. היא לא נועדה להגיד לנו אם היינו "טובים/לא טובים"

היא נועדה להזין את הגוף שלנו. וכשהאכילה היא קשובה לגוף, גמישה וספונטנית זה לא מרגיש כמו מבחן, זה לא מרגיש מאולץ ושוחק. זה מרגיש נכון, רגוע, נעים ומחזק.